מנטורינג- "נערות למען נערות"
היחידה להשתלמויות ולימודי המשך, ביה"ס לעבודה סוצאלית, אונ' תל-אביב
הגעתי מפוחדת מהצל של עצמי.
איפה אוניברסיטה ואיפה אני?
בלי המלצה רק דו"ח רפואי עליי, אחרי שיקראו ממילא לא ירצו בי יותר מידי
הגעתי למשפחה, כשעד אז לא הכרתי בכלל מה זה חום ותמיכה, ולא משנה מה גיליתי שיש בי רצון עמוק ללמידה, ואני יכולה ללמוד כל מה שארצה, אם רק אמצא מבוגר שיאמין בי באמת, ומצאתי פה הרבה
התחתנתי אחרי שלוש שנים וכמובן לכל משפחת המנטורינג היה שמור שולחן. קיבלתי גב ועיצה טובה יכולתי להחליף שיחת נשים עם רכזת התכנית על אהבה וכמובן שהוא נאלץ לעבור קודם את המבחן של הצוות (וכמובן פרופ' מרים גולן).
והנה אני כבר עו"סית במקצועי. עובדת, מרגישה סיפוק, ומקבלת ייעוץ והכוונה לכיוון תעסוקתי. בדרך גם מצטרפת לקבוצת אקטיביזם של התכנית, קבוצה שחולמת לשנות את העולם עד כמה שזה אפשרי וביכולתי...
בדרך חלק מנשות הצוות נפרדות, ומגיעות חדשות, ואני לומדת לשחרר ולתת הזדמנות גם לאחרות.
השנים עוברות להן ואני בהריון, מצפה וחוששת לקראת ילד ראשון. נשות הצוות הולכות איתי יד ביד, ואני מקבלת הדרכה שבועית, במיוחד כשאני מגלה באבחון שהבן שלי, מהמון סיבות הוא ילד מיוחד.
גם הילד השני מגיע, צוות התכנית מגייס תרומות של משחקים, עגלה ומנשא. ובכלל לא התחלתי לדבר על איך שקבוע יש בחדר בגדים מהממים, שאני יכולה לבחור ולקחת מה שאני רוצה.
החדר הקסום שבו כל רכזת בוגרות אומרת לכל תלמידה בנון שלנטיות, כאילו זה אמור להיות מובן מאליו, ש"למה את מבקשת רשות, זה גם החדר שלך מעכשיו..."
אני לא יודעת איפה הייתי היום לולא התכנית. לא יודעת אם בכלל הייתי נותנת עוד הזדמנות לחיים האלה, בלי לגלות שנשארו מעט אנשים טובים באמצע הדרך.
התכנית שזורה לאורך כל שנות התבגרותי, עמוק בתוך הוורידים. היא הסיבה שבגללה אנשים כמוני מוכנים להלחם ושורדים.
התכנית היא שיחת טלפון עם דמעה, למרצה שכבר מזמן לא המרצה שלי, ביום רע. היא שיחת טלפון נרגשת כשמודיעים על טקס חלוקת תארים, אחרי שסיימתי תואר שני (עם עידוד ללא הפסק מהצוות).
היא "מזל טוב" היחיד שאני מקבלת ליום ההולדת, או הודעה מודאגת (יחידה בודדת) אחרי פיגוע בעיר. היא סתם שיחה של "מה נשמע" ו"איך החיים", ובעיקר שיחה של "היי, עם כל השנים שעברו, את בלבנו ואנחנו לא שוכחים"... מזל טוב לתכנית, ועד 120...
בוגרת התכנית